Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility
 
נס ציונהPA189114  A.jpg

נחרת ונחרט 

תערוכת יחיד

אוצרת בת-שבע גרניט

אפריל 2015   הסדנה לאמנות יבנה

 
דבר האוצרת

 

שרון שמאי זהבי, אמנית רב תחומית, המשלבת ביצירתה חומרים וטכניקות מגוונים, תוך שהיא יוצרת שילובים וקישורים מפתיעים בין החומרים השונים. ביצירתה, היא נעה מן הפרטי, האישי, האינטימי, אל הכללי, הקולקטיבי, מן הפנים אל החוץ ובחזרה בראייה מפוכחת וביקורתית. בגוף העבודות המגוון, שיצרה שרון, לקראת תערוכה זו, נוצר שיח פנימי, בין הדימויים לבין עצמם אשר מתגבש למעין מיצב אחד שלם הגדול מסך חלקיו

 שרון, עוסקת בביטוי האישי שלה לרגעים חולפים מחיי היום יום שלה, של משפחתה, ושל סביבתה המיידית. דרך התבוננות בנופים ובחפצים, אשר עשויים להיות משניים, בנאליים שגרתיים ומוכרים, הנעלמים מן העין בהיסח הדעת. דודי שמש על גגות העיר, תמרורי דרך, עמודי חשמל, צמחי צבר בצידי הדרכים ועוד. הם הנחרתים על לוח ליבה, ונחרטים על ידה, ביצירתה לדימוי עיקרי, מסומן ומואר, לנוף אישי, בעל אמירה רגשית. בדרכה שלה היא מקדשת את אותם 'בלתי נראים', מסמנת אותם, ונותנת להם משמעות וכוונה. בכך, גורמת לנו לעצור ולהתבונן מחדש באותם פרטים מנופים מוכרים, הנראים שונים לאחר 'טיפולה', וכעת אוצרים בחובם זיכרונות, כאבים ושמחות

החיבורים המגוונים שעושה שרון ביצירותיה, יוצרים ריבוד עמוק, בתחביר שנע בין הקשה, החומרי, המדעי, הגברי (צמנט, לוחות מאתרי הבניה, פטיש ומקדחה, חלקי אנציקלופדיה, מסמרים חלודים), לבין העדין, הרך, הרגשי, הנשי (חוטי תפירה, מכונת התפירה, רקמה, קצוות פרומים, ציור בהיר ועדין ). בקומפוזיציות העמוסות, נוצר מתח פנימי בין חלקי היצירה, המחייב את המתבונן לעצור ולהתעמק בתשומת לב. בעבודותיה נשמר הטון של הגוונים החומים והאפורים, שמאפיינים כל כך את השפה האדריכלית הישראלית, ומעליו היא בונה קונסטרוקציות מרחפות עדינות במעשה חוטים ובצבע, של אותם דימויים אותם היא מבקשת להביא לחזית, ולשים במרכז תשומת הלב. למשל עמוד החשמל הבנאלי, עצם יצירתו בליפוף חוטים דקיקים, המרחף מעל פני השטח, שומרת על שקיפותו הסמלית ועל ארעיותו, אך מעלה אותו למרכז הקומפוזיציה, ומסמנת אותו כסמל, כאיקונה בזיכרון

במרכז התערוכה מוצב מקבץ מובנה ומסודר בקפידה של חלקי עלי צבר מפוסלים בחומר. בהיותה מודעת לתפיסות השונות, שניתנו לצבר באמנות הישראלית, לשיוכים הסמליים, התרבותיים ולקונפליקטים הטמונים בו כסמל, היא משתמשת במוטיב זה כחומר. בעבודה שלפנינו תשומת הלב מופנית אל הצבר, כדימוי לאותם צברים עזובים, שאנו מוצאים לצידי הדרכים, כחלק מאותם דימויים דחויים ונעלמים מן העין, בהם עוסקת התערוכה. הצברים ערוכים במבנה, לא עוד בתפקידם המשני כגדר סביב העניין המרכזי אלא העניין עצמו. חלקי עלי הצברים, המפוסלים, מגלמים בתוכם משמעויות פרטיות, כביטוי לביוגרפיה האישית והמשפחתית של שרון, תוך שהם שומרים על המשמעויות הסמליות, הקולקטיביות והתרבותיות הנרטיביות. שילוב זה של השימוש בדימוי עלי הצבר כאזכור לצמח הטבעי עצמו שנדחק אל שולי הדרכים וחלקות עזובות, ומאידך השימוש המרומז בתכנים שנלווים לו כסמל, יש בו אמירה ביקורתית בפני עצמה, על הבחירות שלנו במה שאנו מציבים במרכז הבמה ומעניקים לו תשומת לב הן מבחינה חברתית, פוליטית או סימבולית והן ברמה הקולקטיבית והאישית

"מתוך הידע על תנאי חיינו, כפי שהם, אנו שואבים את הכוח לחיות ואת הטעם לחיים" כתבה סימון דה בובאר, מילותיה מבטאות את האופן בו מתחקה שרון באומנות שהיא יוצרת אחר תנאי חייה, זיכרונותיה, מכאוביה, קשייה ושמחותיה דרך פעולת האמנות. היא שמה זרקור על מיקרו .אירועים, פיסות נוף שגרתיות, וחפצים בסביבת חייה המיידית, ומתעדת אותם למשמרת.

 

אוצרת: בת שבע גרניט