שבוע שעבר נסגר קפה מרסנד.
בשנות נעורי וגם קצת אחר כך קפה מרסנד היה מקום שישבתי בו בשיטוטי בעיר הגדולה.
כשברחתי מביה"ס לעיר הגדולה נהגתי לשבת באחד השולחנות בקטנים בחוץ או בפנים, לתת מרגוע לרגליים, לאכול עוגה טעימה ולשתות משהו. נהניתי לשבת ולצפות בו על העוברים והשבים, לחשוב, לחשוב עוד, וסתם להיות. היה במקום אווירה של בית רחוק מהבית. מרסנד הזכיר לי איכשהוא את הבית של סבא וסבתא בעירוב של שיק אירופאי ישן וקלאסי.
אהבתי את המקום.
בשבילי הוא היה אחד הסימנים לעצמאות ולזמן שלי עם עצמי, ומפית של המקום ששמרתי טמונה באחד הארגזים הסגורים, עוברת איתי מבית לבית. עצוב לי שהמקום נסגר, אני בטוחה שהוא היה מקום של בית להרבה אנשים שמעולם לא פגשו זה את זו, ולעולם לא יידעו על כך. בתחילת 2020 אחת העבודות שלי של קולאז'ים מבטון ורקמה הייתה בהשראת קפה מרסנד, אז לא ידעתי שיהיה וירוס, וסגרים, ושמרסנד ייסגר ושלא אשב בו שוב. מקווה שהכל יעבור ושמרסנד יחזור.
